<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יונתן בן עמרם</h1>
<h2>דף כ.</h2>
גרסינן בשלהי אין דורשין בעריות, א"ר יונתן בן אלעזר נפלה מעפרתו ממנו ואמר לחבירו תנה לי ונתנה לו נטמאת. א"ר יונתן בן עמרם נתחלפו לו כלים של שבת בכלים של חול ולבשן נטמאו. א"ר צדוק מעשה בשתי נשים חבירות שנתחלפו כליהן בבית המרחץ באו לפני רבי חנינא וטימאן. משמע דאין אדם משמר מה שביד חבירו, אפילו חבירו חבר הילכך נטמאות.
ותימה ומפני מה לא ישאל לחבר אם הוא טהור אם לאו. וההיא דגבאים שנכנסו לתוך הבית וכן הגנבים שהחזירו את הכלים דנאמנים לומר לא נגענו [היינו] דוקא אם עשו תשובה כדאיתא בחומר בקודש [חגיגה כ"ו ע"א] וכולה בעם הארץ מיירי, ומשמע דאם הגבאי חבר או [הגנב] חבר [ונכנס] לבית אין הכלים טמאים אפילו נגע בהן. וכן ההיא דגרסינן בפרק אחרון דאידיהן של גוים [ע"ז ע' ע"ב], הפנימיות של חבר והחיצונות של עם הארץ וכו' עד רשב"ג אומר גגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ אותו חבר שוטח שם פירות ומניח שם כלים ובלבד שלא תהא ידו של עם הארץ מגעת שם. ומשמע דאם שניהם חבירים אין צריך כלום, דמשמע דאפילו אם יגע בהן טהורים. ולא מצינו בכל התלמוד שהחבר יטמא כלי חבר אחר. וכן ההיא דמסכת טהרות (פ"ח) [פ"ז מ"א], ומייתינן לה בכתובות בפ"ב [כ"ד ע"ב], הקדר שהניח קדירותיו וירד לשתות הפנימיות טהורות והחיצוניות טמאות. ומסקנא בזמן שיד הכל ממשמשין בהן, כגון שכלי (אומנותן בידן) [אומנותו בידו] טמאות אפילו פנימיות. והיינו מפני מגע עם הארץ. אבל משום מגע חבר אם ברור שכולם חבירים טהורים. וגרסינן בתוספתא דטהרות [פ"ח ה"א] פרק רבי (ישמעאל) [שמעון, ר' שמעון] אומר המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא. ורבי שמעון פליג אההיא דפרק אחרון (דכתובות) [דאידיהן (ע"ז ע' ע"ב)] ואיתה במסכת טהרות בהאי פירקא [פ"ז מ"א] וסיפא דהא דקדירות, המוסר מפתח לעם הארץ הבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת מפתח.
וגרסינן בתוספתא דהאי פירקא [פ"ח ה"ז], מעשה באחד ששכח כליו בבית הכנסת ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו שאינו רשות עם הארץ. ואמאי והא עביד להו הסח הדעת. וגרסינן התם בההוא פירקא [ה"ט] היה לבוש בחלוק ועטוף בטלית, בלבו על החלוק ואין בלבו על הטלית, החלוק טהור והטלית טמיאה. היה משתמש מן החבית בחזקת [שהן] של חולין ואחר כך נמצאת של תרומה הרי זו טהורה ואסורה באכילה מפני ספק טבול יום. היה סל על כתיפו ומגריפה בתוכו אמר בלבי היה על הסל ואין בלבי על המגריפה, הסל טהור והמגריפה טמיאה. והא דמגריפה מייתינן אהא דרבי יונתן [חגיגה כ' ע"א]. מכל מקום היכא דשכח כליו בבית הכנסת אמרינן דטהורין.
ונראה דדווקא היכא דאמר לחבירו תנה לי ולא שאל אותו אם הוא טהור או לא, בכה"ג אף חבירו חבר אפילו אם אינו טהור נותנה לו. הילכך חיישינן. דומיא דבזמן שכלי אומנותו [בידו דהוי ליה] כאילו נותן רשות לטהורים וחילופיהם ליגע בכליו. אבל בעלמא אין חבר [נוגע] בכלי חבירו חבר אלא אם כן יהא טהור. הילכך בכל מגע חבר בלא רשות מגעו טהור. שהרי זהיר הוא שלא לטמא כלי חבירו. וכלי שבת היינו טעמא, כיון דכלי שבת נינהו עביד להו שימור טפי, ומסיח דעתו מינייהו. כדמסיק התם. ורבי יונתן בן אלעזר [סבר] אין אדם משמר מה שביד חבירו כשהרשהו אם לא ששאלו אם הוא טהור, או כי היכי דמסקינן התם [בחגיגה שם] במטהר פועליו לכך. ושוכח בבית הכנסת נמי אין חבר נוגע בהן אא"כ טהור.
ורבי יונתן בן עמרם נראה שהיה רבו של רבי ינאי, רבו של רבי יוחנן. דגרסינן באין מעמידין [ע"ז ל"ו ע"ב] צער גדול היה לי אצל רבי אסי ורבי אסי אצל רבי יוחנן ורבי יוחנן אצל רבי ינאי ורבי ינאי אצל רבי יונתן בן עמרם ורבי יונתן בן עמרם אצל רבי, תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה. וא"ר חייא בן תשע [שנים] ויום אחד, ורבי הודה לדברי רבי חייא.
